1. תביעת התובע נסבה על שיק מיום 11.7.2000 לפקודת התובע ואשתו דאז (להלן גם:
"פרח") מהנתבעת, שיק על סך 143,727 ש"ח. לטענת התובע, השיק הופקד לחשבון בנק הרשום על שם פרח בלבד, ועל אף שהשיק יועד לשני הצדדים גם יחד פרעה הנתבעת את ההמחאה. מידע זה הובא לידיעת התובע לטענתו רק בחודש 07/07 ובמהלך ניהול תיק הגירושין עם פרח אשר לא הכחישה את המידע. מכאן תביעה זו במסגרתה עותר התובע לקבלת מחצית שוויו של השיק שיועד לו, ולטענתו לא הועבר לידיו מחמת רשלנותה של הנתבעת.
2. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי והעדר יריבות. לטענת הנתבעת, עילת התביעה נסבה על שיק שהופק ביום 11/7/2000, וכן על רשלנות מוכחשת המיוחסת לה משנת 2000, ולמעשה לפני למעלה מ-12 שנים. מאחר שאין המדובר בנסיבות אותן לא יכול היה התובע למנוע בזהירות סבירה, הרי שלא חל החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן גם:
"חוק ההתיישנות"). מכל מקום השתהה התובע שיהוי ניכר בהגשת התביעה, למעלה מחמש שנים ממועד פנייתו לנתבעת, פנייה שנדחתה. המדובר בשיהוי קיצוני העולה לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט. השתהות שגרמה לנתבעת נזק ממשי באפשרות הגנתה ובבדיקת העובדות. עוד טוענת הנתבעת להעדר יריבות, מחמת שהינה בנק למשכנתאות שאינו עוסק בפדיון שיקים אלא בהנפקתם.
3. התובע טוען כי בענייננו חל החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות המאפשר הארכת תקופת ההתיישנות. באשר לטענת השיהוי, טוען התובע כי מרגע שנתגלו לו העובדות פנה לנתבעת ולאנשי מקצוע נוספים בתכתובות שונות משך כשנתיים. לאחר מכן טיפל התובע באמו החולה ולפיכך נבצר ממנו להתעסק בתביעה. מכל מקום טוען התובע כי טענת שיהוי לכשעצמה אינה מצדיקה דחיית תביעה אלא בהתקיים תנאים מסוימים שאינם מתקיימים במקרה זה. עוד לטענתו, טענת חוסר היריבות סתמית שכן הנתבעת כתאגיד בנקאי שעליו חובת פירעון ההמחאה, לא פעל כדין.
4. בתשובתו מוסיף הבנק, כי תגובת המשיב הוגשה ללא תצהיר ועל כן לא השתכללה תשתית ראייתית לעובדות המועלות בתגובה, והתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי תביעתו לא התיישנה. התובע לא הוכיח מכל מקום התקיימותם של תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. יריבותו של המשיב הנה עם אשתו לשעבר ותו לא.
דיון
5. תקופת ההתיישנות בנזיקין מוסדרת בשתי מערכות דינים משלימות; ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958, ואליו מתווסף הסדר ספציפי הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [כב' השופט אור בע"א 34/95
עמוס גבעון נגד ד"ר י' סרמה, פ"ד נ(4) 462].
6. בהתאם להסדר הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות בשאינו מקרקעין (ולרבות תביעת נזיקין) הינה שבע שנים. תחילת תקופת ההתיישנות הנה ביום שבו נולדה עילת התובענה [סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות]. בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, נקבע חריג המאפשר הארכת תקופת ההתיישנות, בנסיבות כדלקמן:
8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.
7. סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע כדלקמן:
89. לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות — "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:
(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך — היום שבו חדל;
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.
8. סעיף 89(2) לפקודה עוסק בעוולות בהן הנזק הוא אחד מיסודות האחריות, כדוגמת עוולת הרשלנות [פס"ד גבעון הנ"ל; ע"א 2919/07
מדינת ישראל- הועדה לאנרגיה אטומית נגד עדנה גיא- לפל (19.9.2010) (להלן:
"הלכת אנרגיה אטומית"] לעניין זה כבר נפסק, כי "גילוי הנזק כמוהו כיריית הזנקה של התובע לתחילת מסלול מירוץ ההתיישנות..." [הלכת אנרגיה אטומית הנ"ל].
9. תקרת השנים הקבועה בסייפא סעיף 89(2) לפקודה אל מול הארכת תקופת ההתיישנות בנסיבות בהן העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע כאמור בהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות הנ"ל, עוררה את שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ונדונה בפסיקה [למשל בע"א 1254/99
המאירי נגד הכשרת הישוב- חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535]. המסקנה סוכמה ב
הלכת אנרגיה אטומית, כך:
"
ההסדר הכללי בסעיף
8
לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה
(
ברשלנות
:
רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי
)
למעט רכיב הנזק
,
לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף
89
(2)
לפקודה
,
הקובע את מחסום עשר השנים
.
מכאן
,
שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק
,
די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות
..."
10. כך שלמעשה, גם מקום בו התיישנה התביעה לכאורה מבחינת מועד גילוי הנזק, תעמוד לתובע הזכות לטעון להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 בטענת גילוי מאוחר של יתר רכיבי העוולה, ובענייננו- יסוד ההתרשלות והקשר הסיבתי.
11. בענייננו, אין חולק כי הנזק אירע כבר בשנת 2000. כך שבהתאם למנגנון הארכת תקופת ההתיישנות הקבוע בהסדר הספציפי הקבוע בפקודת הנזיקין, ובחלוף למעלה מעשר שנים מיום אירוע הנזק הרי שלכאורה התיישנה התביעה. ואולם, המחלוקת בין הצדדים נסבה על מועד גילוי העובדות ביחס לכלל רכיבי עוולת הרשלנות, תוך שטוען התובע כי כלל העובדות המהוות את עילת התובענה לא היו ידועות לו עד ליום 07/07, לרבות דבר התרשלותו של הבנק. על כן במקרה זה נדרש לבחינת תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
12. הלכה היא, כי כלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא בעל אופי אובייקטיבי (ע"א 4381/08
קופת חולים כללית נגד מוסקוביץ' (פורסם בנבו, 6.1.2012) (להלן:
"הלכת מוסקוביץ"). כב' השופט ג'ובראן בע"א 393/08
שגיא נגד כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (פורסם בנבו, 23.2.2010), עמד על כך, כי:
"
לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר (ראו עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פס' 4 לפסק דינו של הנשיא ברק ([פורסם בנבו], 5.12.2006); ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, פס' 18 לפסק הדין ([פורסם בנבו], 31.8.2008). ראו גם שירלי דגן דיני ההתיישנות על ישן וחדש 141 (2004))". (עמ' 26 לפסק דינו, הדגשה לא במקור).